כל חברה והבעיות שלה. אנחנו לא באים ממקום של השוואה לאחרים. אנחנו מסתכלים על החברה שלנו ומנסים לראות איך חברה אידיאלית צריכה להיראות. מבחינתנו חברה אידיאלית היא חברה שאנשים בה מישירים מבט אחד לשני, מהנהנים, מחייכים ואולי אפילו אומרים שלום ובוקר טוב.

נכון, הרחוב העירוני הצפוף שכל אחד בו ממהר ממקום למקום הוא אתגר לא פשוט. לתפיסתנו, כשמצטלבים מבטים, גם אם לרגע, צריך להכיר בזה, להניד בראש, לחייך, אין צורך להפסיק ללכת, אין צורך לפתוח בשיחה. כשהרחוב הומה אנחנו לא מצפים ממך בהכרח ליצור את קשר העין. אבל אם נוצר במקרה, לא להתעלם.

נכון, לכולם יש ימים רעים, לא תמיד יש אנרגיה לעשות יותר, להגיד שלום, בטח שלא לחייך. אנחנו יודעים, גם לנו יש ימים כאלה. לעיתים, אדם צריך להניח את הראש בצד ולהיתכנס בעצמו, וזה לגיטימי. לא חייבים, לא בכוח, לא בכל מצב! אבל, יכול להיות, שביום כזה כשהכל משתבש הדברים יכולים להשתנות לטובה בגלל שלמישהו אחר כן יש את האנרגיות לתת חיוך אמיתי לאדם שהוא לא מכיר

נכון, החברה הרגילה אותנו לכך שאם אדם זר מתחיל לדבר אתנו ללא שום סיבה לגיטימית (בקשה להכוונה לרחוב, שאלת מה השעה או בקשת סיגריה) ככל הנראה הוא מתחיל איתנו. עם זאת, האמת היא שהאינטראקציה האנושית מורכבת מספקטרום הרבה יותר רחב. כאשר אדם פונה אליך עם אינטרס כלשהוא רוב הסיכויים שתרגישי את זה ישר. לעומת זאת כשאדם אומר סתם שלום, ומחייך בצורה ידידותית, את תרגישי עליו שהוא נטול אינטרסים

המטרה של שמח"ה היא ליצור אווירה נעימה ברחוב הישראלי על ידי מתן לגיטמיציה לתקשורת בין אנשים. המטרה היא שהתקשורת הזאת תהיה נטולת אינטרסים, או יותר נכון מתוך האינטרס היחידי של התקשורת עצמה. עם זאת, נשמח מאוד לשמוע על כך שיצרתם קשר עם אדם, לאחר שדיברתם גיליתם קשר יוצא דופן ויצא מזה משהו מעבר. אשרינו.

לכל חברה יש מגרעות. החברה הישראלית רחוקה מלהיות מושלמת, בהחלט יש לנו עוד מה ללמוד על אדיבות, על סבלנות וסובלנות. עם זאת, הנחת היסוד שאיתה התחלנו את התנועה היא שלישראלים איכפת. איפה רואים את זה? כל ישראלי שומע חדשות כמעט כל שעה, ברגע שיש איזה אסון כל האוטובוס מתחיל לדבר, לדאוג, לנסות לעזור אם צריך. בחו"ל אנחנו מתחברים מיידית אחד לשני, תמיד ערבים אחד לשני.
הבעיה מתחילה כשאנחנו מרגישים שאין לנו את הקהילה הזאת, לכן נקודות החיכוך נהיות כל כך לא נעימות: התורים, האוטובוסים...
אם נחזיר את הלגיטימציה לתקשר אולי נתחיל לראות שינוי בצורה בה אנחנו מתייחסים אחד לשני

נכון! שום דבר לא סתם. לילד זה אכן מסוכן לדבר עם זרים, מכיוון שאין לו את שיקול הדעת שיש למבוגר והוא לא יכול להבחין בסכנה. כמבוגר, אם תיצור קשר עם אדם זר ותחשוד שנשקפת לך סכנה, תדע להתמודד עם זה. אנו בונים על הפעלת שיקול דעת. למשל, ברחוב צידי חשוך, היתקלות בין גבר לאישה, זה לא המקום האידיאלי לחפש קשר עין לנוכח המתח הקיים בסיטואציה. אבל ברוב הסיטואציות הנורמטיביות, במקומות ציבוריים לא נשקפת לנו סכנה מיצירת קשר

תנועת שמח"ה מבינה את הרגישות שיש בחינוך ילדים לאור השקפה זו. ילדים אינם יכולים להפעיל את שיקול הדעת שיכולים להפעיל מבוגרים ואינם מרגישים כשנשקפת להם סכנה. על כן, למעשה הנחת היסוד שאסור לדבר עם זרים נכונה עבורם. עם זאת, לראות עינינו כן חשוב לחנך את הילדים ליצירת קשר אחד עם השני. לחנך אותם לזה שכאנשים אנחנו אומרים בוקר טוב בבוקר האחד לשני ושלום למי שיושב לידנו בשולחן. אין דבר יותר טבעי מילד שמתחבא מאחורי חצאית אימו בכניסה לאירועים חברתיים עם עוד ילדים. ההידבקות למוכר והחשש בתחילת היום מהלא מוכר. לדעתנו צריך לחנך את הילדים שאין זה עניין של בטחון עצמי, אלא עניין של מוסכמה התנהגותית.

שום דבר לא בכוח. התנועה אינה מיסיונרית. לכל אחד יש את נקודות התורפה שלו. המטרה היא לא בהכרח ליצור שיחה. המטרה היא לאפשר תקשורת. כשמתיישבים ליד אדם באוטובוס, כשנכנסים למעלית, כשנכנסים לעבודה, לאפשר יצירת קשר פשוט על ידי ברכת שלום, ברכת בוקר טוב, חיוך, או כל דבר שיגרום לאדם שאיתך להרגיש יותר בנוח.

זה קשה! זה לא פשוט, דרוש אומץ. "ברי מזל הם אלו ההולכים ראשונים". לחלוצים תמיד יותר קשה. המטרה בתנועה היא להוביל את החברה למצב בו לא יהיה צורך בתנועה כלל כי המוסכמות החחברתיות פשוט ישתנו. בשביל זה צריך חלוצים, אנשים אמיצים שמוכנים לקחת אחריות כדי ליצור שינוי במוסכמות. יפה לחשוב על זה כברי מזל