מכות בגני התערוכה / דני אוסיה

הדבר אירע בגני התערוכה של תל אביב, מקום אליו אני מגיע מספר פעמים בשנה כדי להקים תצוגת מפלי מים.
 הגענו לאולם התצוגות קצת באיחור ועם לחץ של המארגנים לסיים את הקמת הביתן בזמן ואז גיליתי שבפתח הכניסה לאולם חונה טנדר.
זה היה קצת מעצבן. כל המתקינים יודעים שהכניסה היא צוואר בקבוק, וכאשר הם באים לפרוק ציוד, הם עושים זאת בזריזות ומפנים את הגישה לשאר המתקינים.
נכנסתי לאולם ושאלתי בקול רם, שהתגבר על המולת ההתקנות, של מי הטנדר. מפינה חשוכה בירכתי האולם שמעתי קול עונה: "שלי, מהתה ר'צה?"
התקרבתי אליו. הוא היה בחור רזה מאד, רזה בצורה לא נורמאלית עם עיניים יוקדות ופנים זוויתיות, ומיד עלתה בי המחשבה שאולי יש לי עסק עם נרקומן. אך לא היה לי זמן ליותר מדי הרהורים. העסק היה תקוע ואני עצבני. אמרתי לו שהרכב שלו חוסם את הכניסה ושאני צריך להיכנס והוא הפנה אלי את הגב והמשיך לעבוד תוך שהוא ממלמל "עוד מעט".
בינתיים איתרתי את מיקום הביתן שלי וגיליתי להוותי שהוא ממש צמוד לאותו ברנש. הזמן חלף ועדיין אין תזוזה. אחרי חמש דקות ארוכות פניתי אליו שוב. הפעם הייתי יותר נוקב. "זה לא בסדר," אמרתי לו. אתה תוקע את כולם. בבקשה תזיז את הטנדר שלך!"
הוא סינן משהו מבעד לשפתיים חשוקות, לקח את המפתחות והזיז את הטנדר. נכנסנו לאולם והחלנו לפרוק את הכלים, אבל אז גילינו שהציוד של שכננו מפוזר בשטח שלנו ומפריע בעבודה. ביקשתי ממנו להזיז את הציוד, ונעניתי בצעקות בסגנון אתה לא תגיד לי מה לעשות, כולל התייחסות מופרכת לחלוטין למקצועה של אימי ולאילן היוחסין שלי. לחיזוק דבריו הוא הרים קורת עץ והתקרב אלי כשהוא מנופף אותה מעל ראשו.
לא ממש נלחצתי מזה, כי הוא היה ממש ציפלון ויכולתי להפיל אותו ביד אחת, אבל הבנתי שהדברים יוצאים משליטה. התקשרתי למארגני התערוכה, הם הגיעו מיד והרגיעו את הבחור. הוא פינה את הציוד שלו ומאותו רגע שרר בינינו שלום קר ללא שום תקשורת.
            מצב הדברים הזה נמשך כשעה. הייתי מרוכז בעבודה, אבל הייתי מוטרד. משהו לא הניח לי. ואז התחלתי לשמוע קול בתוך ראשי: "אם אתה רב עם מישהו, אתה אחראי לפחות בחמישים אחוז". לא ידעתי מניין זה הגיע, אבל המשפט חזר על עצמו עוד פעם ועוד פעם.
            הבנתי שאני צריך לעשות משהו, אבל לא ידעתי מה. ואז, פתאום, מצאתי את עצמי חוצה את הביתן לכיוון השכן. ברגע שזה קרה, קרה משהו נוסף. בבת אחת יכולתי לראות את הסיטואציה לא מן הצד שלי, אלא מהמון צדדים, מה שיצר תמונה הולוגרמית. יכולתי לראות כיצד נראיתי בעיני הבחור- אדם זר ועצבני משהו, שפורץ למרחב שלו ובטון חסר סבלנות, כמעט פוקד עליו לזוז. יכולתי לזהות את ההתנשאות, היהירות וחוסר ההכלה ששפעו ממני, ויכולתי להבין שמן הסתם זה הפעיל אצלו איזה מנגנון תגובה לא מבוקר, ואיך שבבת אחת המטבע נפל לצד אחד ואיך שהדברים התגלגלו משם.
            כל זה קרה באותו הרף עין שבו החלטתי לעשות מעשה. ניגשתי אליו. הוא עבד בגבו אלי ולא הגיב לפניה הראשונה שלי. חזרתי ואמרתי "תשמע רגע"
            "מה תה ר'צה מני?"
            "תשמע, אני מרגיש כמו חמור חמורותיים בזה שבכלל נכנסתי לריב מטופש ומיותר כזה אתך. הריב הזה לא היה צריך לקרות בכלל"
            "מה תה צריך ממני?"
            "לא צריך ממך כלום. אבל אני רוצה שיהיה בינינו שלום. אפשר ללחוץ לך את היד?"
            העיניים, שהיו מכווצות בחשדנות התרחבו בתימהון. עברו כמה שניות, ואז התרחשה מטמורפוזה שאותה לא אשכח. המתח כאילו נמס ואזל מהפנים הנוקשים. העיניים היוקדות התרככו ואז זרח בהן אור שהגיע ממקום עמוק ומסתורי. אור ששיווה לפניו מראה של ילד רך. הוא חפן את ידי בשתי ידיו. אם הייתי מחבק אותו, הוא היה מחבק אותי בחזרה. זה היה ברור. הוא מלמל כמה משפטים בסגנון "לא יודע מה קרה לי…שתים עשרה שנים אני עובד פה ואף פעם לא קרה לי דבר כזה…"
            וכך זה נגמר. חייכתי אליו, הוא חייך אלי, וכל אחד חזר לעסקיו. אבל שעה לאחר מכן, בעודי עומד בחוץ לצד הטנדר שלי, התמלאתי פתאום בתחושת נוכחות של מהות מלאת אהבה. משהו טהור ועילאי שאינך מצפה לפגוש במקומות מן הסוג הזה. הרגשתי שאני נשטף בגלים של אור. הסתובבתי אחורה, והבחור היה שם, מעמיס את רכבו.
והוא אפילו לא הסתכל עלי.

דני אוסיה

הגיבו כאן:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *