סיפור השבוע ממעגל הטורקיז / דני אוסיה

עושר ואושר
לפני כמה ערבים נכנסתי לסניף הבנק כדי להאכיל את המכונות האלו שבולעות צ'קים. הייתה כבר שעת ערב מאוחרת, שעה שהבנק נרגע מפעילותו. החדר היה ריק מאנשים, מלבד הפקידה שנמצאת שם דרך קבע כדי ללוות את הלקוחות, וגיבורת הסיפור- אישה אתיופית כבת ארבעים שהייתה מרוכזת בשטיפת הרצפה. היא הייתה טיפוסית לעדה שלה. מטפחת ראש, סימני קעקועים כחולים על הפנים והצוואר, ומבט כבוש ברצפה. חלפתי על פני שתי הנשים. האחת בירכה אותי לשלום, כמו שבירכה כל לקוח שנכנס, השנייה אפילו לא הרימה את הראש ממלאכתה. ניגשתי אל זולל הצ'קים והתחלתי לנהל אתו שיח כפתורים. תוך כדי כך שמעתי מאחורי סידרה של צלילים שלא יכולתי בהתחלה להבין את פישרה. אחר כך קלטתי שזוהי האישה, ששרה לעצמה בסולם מוזיקלי בלתי אפשרי, שנוצר בתרבות אחרת.
ואז היא משכה אליה את כל תשומת ליבי. נראה היה שהיא ממש נהנית ממלאכתה. עכביש מבועת נס מנוסת בהלה מפני הספונג'ה, והיא כיוונה אותו בעדינות ובזהירות אל דלת היציאה. היא עבדה בריכוז וביעילות, מתעלמת כמעט לחלוטין מכל הסובב אותה. לרגע יכולתי לדמיין אותה מכבדת במטאטא של זרדים את ריצפת החול בבקתה שבה גרה לפני שנים במולדת רחוקה, ועד כמה הסביבה הזו זרה ומנוכרת מבחינתה.
סיימתי את הדיאלוג שלי עם הזולל. הוא רטן בנחת ופלט מספר דפים מודפסים. אספתי אותם ופניתי לצאת. עברתי על פני הפקידה והחלפנו ברכה וחיוך ולאחר מכן עברתי ליד הגיבורה שלי ואמרתי לה שלום.
האפקט היה דרמטי. לרגע אחד היא קפאה, ונראה היה שהמערכות שלה מתקשות לעכל את העובדה הפשוטה שמישהו התייחס אליה. לאחר מכן התרוממה לכדי עמידה זקופה, והישירה כלפי מבט. זה היה מבט נועז, גלוי, של אדם שמכיר בערך עצמו. לא מבט נוקב ופולשני, אלא פשוט הקדשה של מלוא תשומת הלב.
עבר רגע ואז היא אמרה, בקול גרוני ובמבטא מלעילי טיפוסי, "פעם ראשונה מאז שאני פה שמישהו אומר לי שלום. אתה יהודי אמתי".
הרבה שנים שאני משתדל שלא לעבור על פני בודקי תיקים, קופאיות, מנקות ודומיהם כאילו הם אויר. בליבי אני מכנה אותם "העם השקוף" וזוכר היטב איך זה היה להיות בודק בטחוני שאלף אנשים עוברים על פניו בלי לראות אותו. אך הפעם זה היה הפוך. פתאום הרגשתי כאילו הפסקתי להיות חלק מהמון אנונימי, שקוף, וזכיתי לקבל ממנה צבע.
היא המשיכה להביט בי, נשענת על המגב שלה, ואז אמרה "תודה".
ואני אמרתי לה "תודה גם לך" ובליבי השלמתי את המשפט- "תודה לך שאת מה שהינך. שלא נכנעת לעולם ושאת זוכרת מי את ויכולה להעצים את עצמך ואחרים." אמרתי את זה לעצמי, אבל אני חושב שהיא שמעה וידעה בדיוק למה אני מתכוון.
זוללי הצ'קים המשיכו לטרטר.
דני אוסיה

הגיבו כאן:

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *