ארכיון פוסטים מאת: elad

מכות בגני התערוכה / דני אוסיה

הדבר אירע בגני התערוכה של תל אביב, מקום אליו אני מגיע מספר פעמים בשנה כדי להקים תצוגת מפלי מים.
 הגענו לאולם התצוגות קצת באיחור ועם לחץ של המארגנים לסיים את הקמת הביתן בזמן ואז גיליתי שבפתח הכניסה לאולם חונה טנדר.
זה היה קצת מעצבן. כל המתקינים יודעים שהכניסה היא צוואר בקבוק, וכאשר הם באים לפרוק ציוד, הם עושים זאת בזריזות ומפנים את הגישה לשאר המתקינים.
נכנסתי לאולם ושאלתי בקול רם, שהתגבר על המולת ההתקנות, של מי הטנדר. מפינה חשוכה בירכתי האולם שמעתי קול עונה: "שלי, מהתה ר'צה?"
התקרבתי אליו. הוא היה בחור רזה מאד, רזה בצורה לא נורמאלית עם עיניים יוקדות ופנים זוויתיות, ומיד עלתה בי המחשבה שאולי יש לי עסק עם נרקומן. אך לא היה לי זמן ליותר מדי הרהורים. העסק היה תקוע ואני עצבני. אמרתי לו שהרכב שלו חוסם את הכניסה ושאני צריך להיכנס והוא הפנה אלי את הגב והמשיך לעבוד תוך שהוא ממלמל "עוד מעט".
בינתיים איתרתי את מיקום הביתן שלי וגיליתי להוותי שהוא ממש צמוד לאותו ברנש. הזמן חלף ועדיין אין תזוזה. אחרי חמש דקות ארוכות פניתי אליו שוב. הפעם הייתי יותר נוקב. "זה לא בסדר," אמרתי לו. אתה תוקע את כולם. בבקשה תזיז את הטנדר שלך!"
הוא סינן משהו מבעד לשפתיים חשוקות, לקח את המפתחות והזיז את הטנדר. נכנסנו לאולם והחלנו לפרוק את הכלים, אבל אז גילינו שהציוד של שכננו מפוזר בשטח שלנו ומפריע בעבודה. ביקשתי ממנו להזיז את הציוד, ונעניתי בצעקות בסגנון אתה לא תגיד לי מה לעשות, כולל התייחסות מופרכת לחלוטין למקצועה של אימי ולאילן היוחסין שלי. לחיזוק דבריו הוא הרים קורת עץ והתקרב אלי כשהוא מנופף אותה מעל ראשו.
לא ממש נלחצתי מזה, כי הוא היה ממש ציפלון ויכולתי להפיל אותו ביד אחת, אבל הבנתי שהדברים יוצאים משליטה. התקשרתי למארגני התערוכה, הם הגיעו מיד והרגיעו את הבחור. הוא פינה את הציוד שלו ומאותו רגע שרר בינינו שלום קר ללא שום תקשורת.
            מצב הדברים הזה נמשך כשעה. הייתי מרוכז בעבודה, אבל הייתי מוטרד. משהו לא הניח לי. ואז התחלתי לשמוע קול בתוך ראשי: "אם אתה רב עם מישהו, אתה אחראי לפחות בחמישים אחוז". לא ידעתי מניין זה הגיע, אבל המשפט חזר על עצמו עוד פעם ועוד פעם.
            הבנתי שאני צריך לעשות משהו, אבל לא ידעתי מה. ואז, פתאום, מצאתי את עצמי חוצה את הביתן לכיוון השכן. ברגע שזה קרה, קרה משהו נוסף. בבת אחת יכולתי לראות את הסיטואציה לא מן הצד שלי, אלא מהמון צדדים, מה שיצר תמונה הולוגרמית. יכולתי לראות כיצד נראיתי בעיני הבחור- אדם זר ועצבני משהו, שפורץ למרחב שלו ובטון חסר סבלנות, כמעט פוקד עליו לזוז. יכולתי לזהות את ההתנשאות, היהירות וחוסר ההכלה ששפעו ממני, ויכולתי להבין שמן הסתם זה הפעיל אצלו איזה מנגנון תגובה לא מבוקר, ואיך שבבת אחת המטבע נפל לצד אחד ואיך שהדברים התגלגלו משם.
            כל זה קרה באותו הרף עין שבו החלטתי לעשות מעשה. ניגשתי אליו. הוא עבד בגבו אלי ולא הגיב לפניה הראשונה שלי. חזרתי ואמרתי "תשמע רגע"
            "מה תה ר'צה מני?"
            "תשמע, אני מרגיש כמו חמור חמורותיים בזה שבכלל נכנסתי לריב מטופש ומיותר כזה אתך. הריב הזה לא היה צריך לקרות בכלל"
            "מה תה צריך ממני?"
            "לא צריך ממך כלום. אבל אני רוצה שיהיה בינינו שלום. אפשר ללחוץ לך את היד?"
            העיניים, שהיו מכווצות בחשדנות התרחבו בתימהון. עברו כמה שניות, ואז התרחשה מטמורפוזה שאותה לא אשכח. המתח כאילו נמס ואזל מהפנים הנוקשים. העיניים היוקדות התרככו ואז זרח בהן אור שהגיע ממקום עמוק ומסתורי. אור ששיווה לפניו מראה של ילד רך. הוא חפן את ידי בשתי ידיו. אם הייתי מחבק אותו, הוא היה מחבק אותי בחזרה. זה היה ברור. הוא מלמל כמה משפטים בסגנון "לא יודע מה קרה לי…שתים עשרה שנים אני עובד פה ואף פעם לא קרה לי דבר כזה…"
            וכך זה נגמר. חייכתי אליו, הוא חייך אלי, וכל אחד חזר לעסקיו. אבל שעה לאחר מכן, בעודי עומד בחוץ לצד הטנדר שלי, התמלאתי פתאום בתחושת נוכחות של מהות מלאת אהבה. משהו טהור ועילאי שאינך מצפה לפגוש במקומות מן הסוג הזה. הרגשתי שאני נשטף בגלים של אור. הסתובבתי אחורה, והבחור היה שם, מעמיס את רכבו.
והוא אפילו לא הסתכל עלי.

דני אוסיה

לגיטימציה לחייך / בתשבע

מאז שנחשפתי לרעיון של התנועה התחברתי לעניין מאד. תמיד הייתי מחייכת לאנשים זרים ועכשיו יש לי לגיטימציה לעשות זאת 🙂
רציתי לספר על משהו קטן שקרה לי לפני שבוע.
אני סטודנטית לסיעוד ונמצאת הרבה בבית חולים, מקום שלפעמים ממש קשה למצוא בו אנשים מחייכים. באותו יום עברתי ליד כר דשא שם ישבו שני גברים, אחד מהם מטופל בחלוק והשני מבקר. כשעברתי לידם חייכתי, כפי שאני משתדלת לעשות תמיד, ומיד קיבלתי תגובה כדלהלן:
וואו-את הראשונה שמחייכת פה מכל האנשים שעברו עד עכשיו!!
והרי זה כ"כ עצוב, למה שלא יחייכו??
אז אמרתי לאותו אדם שאני מאמינה שזה חשוב לחייך, כי זה תמיד עושה טוב. הוא הסכים איתי מיד.
מאחלת לכולנו הרבה חיוכים ושנעשה הרבה טוב!!
בתשבע.

תרגול אהבה בבוקר / ורדה טנא

אהבה אהבה אהבה.
הסיפור שלי הוא התחלקות פשוטה בעבודה הרוחנית שאני עושה בכל יום בוקר בוקר, הזכות לעשות זאת ממלאת אותי באושר ובשמחה אינסופית. ככל שאני נותנת את מה שאני יודעת לתת יותר כך אני מרגישה עשירה יותר ויותר. החיים שלי כשאני עושה את העבודה הזו הם ברז פתוח של זרימת שמחה. הברז הזה הולך איתי לכל מקום ואני מקפידה כל הזמן להגביר את עוצמת הזרימה. הוא מזרים הרבה אהבה, קבלה עצמית וברכה. וכך זה הולך:

בכל יום אני בוחרת מחדש להשקות את התודעה של במים טהורים לטפח את הגינה של הראש במחשבות טובות שמייצרות גן עדן. אני קמה בבוקר ועוד במיטה מבקשת מאלוהים בצורה הבאה:" תודה אלוהים שיש לי בחיים המון סיבות לומר תודה, לחייך מעל ומעבר, הילדות, בעלי המקסים, פרנסה בשפע ולמעלה מכל ייעוד ברור וחזק לעזור לאחרים לנקות את הראש ממחשבות שליליות.
אני הולכת ברחוב ומבקשת ממך אבא, תן לכל אדם שאני פוגשת שפע חיוכים, פרנסה, בריאות והבנה פשוטה שחייו הם מתנה. אז אני חולפת על פני האנשים ובלב אומרת תודה לכל אדם שאתה קיים בעולמי, בזכותך אני כרגע עושה עבודה רוחנית על עצמי וממחישה את השפע שלי.אתה המתנה שלי. אני חולפת על פני החנויות ומדמיינת שבידי מפתחות לקופה שלהן, אני ממלאת את הקופות בהרבה פרנסה טובה.
אומרת תודה על הזכות לזכור שבכוחי לייצר מחשבות כאלו מדהימות בראשי.
אני פוגשת אנשים מבוגרים, קבצנים, ילדים כלבים, חתולים ושולחת לכם סמיילי, חייכנים. אם אני רואה אדם נרגן מיד מבקשת את עזרת הבורא בצורה הבאה:
מלאכים עזרה, תן לאדם הזה סיבות לאהוב עכשיו".
תודה שזכיתי לשתף אתכם בכך.
החיים הם פלא
מאמינה בכוחם וביופי של כל אחד מאיתנו
לברוא מציאות אחרת.
אהבה אהבה אהבה
לכולם.

ורדה טנא -אימון רוחני
מהפיכה בחשיבה.

אהבת חינם / שרה ביתן

אהבת חינם – אימתי? כאשר האדם אוהב את עצמו ומביע הערכה לעצמו יוכל להעריך ולכבד את הזולת.
אהבת חינם יכולה לבוא כאשר האדם שלם עם עצמו על כל מורכבותיו. אינו חייב להיות מושלם מאחר ולא יתכן מציאות כזו אך בהחלט שלם עם גופו ואישיותו – כך יתפנה בנפשו לתת לאחר מתוך אהבה ואפילו בחינם.
אהבת חינם – למה? לעולם יפה יותר, שלום, הצלחה, רעות ושלווה.

באהבה
Sara Bitan

המתנה הטובה ביותר שאפשר לתת

אני פה כדי לספר לכם שלהיות חבר של מישהו, זוהי המתנה הטובה ביותר שיכולת לתת לו. אני עומד לספר לכם סיפור.. סיפור שמעביר צמרמורת ומבהיר את חשיבות שמח"ה!

יום אחד כשהייתי בכיתה ט', ראיתי ילד מהשכבה שלי שהיה בדרכו הביתה מביה"ס. שמו היה עמית. נראה היה שהוא סוחב את כל הספרים שלו. חשבתי לעצמי: למה ילד יקח את כל הספרים שלו הביתה מביה"ס? הוא בטח סתם איזה יורם.
היה לי שבוע עמוס במיוחד (מסיבות ומשחק כדורגל עם החברים שלי נגד נערים משכונה אחרת) אז משכתי בכתפי והמשכתי ללכת. בשעה שהלכתי, ראיתי חבורה של נערים רצים לכיוון עמית, מעיפים לו את כל הספרים מהיד ומפילים אותו לאדמה. המשקפיים שלו עפו וצנחו על הדשא במרחק 3 מטרים ממנו.
הוא הביט למעלה וראיתי את העצב בעיניו.
ליבי יצא אליו, רצתי וכשהוא זחל מסביב כדי לחפש את משקפיו וראיתי דמעות בעיניו. הגשתי לו את המשקפיים ואמרתי לו "החברה האלה סתם מגעילים" הוא הסתכל אלי ואמר "היי- תודה " וחייך. זה היה אחד מאותם חיוכים המראים הכרת תודה אמיתית שיוצאת הישר מהלב.
עזרתי לו לקום ולהרים את ספריו ושאלתי אותו למה לא ראיתי אותו קודם, ואיפה הוא גר. הסתבר שהוא גר לידי. שאלתי אותו איך קרה שלא ראיתי אותו קודם לכן, והוא ענה שהוא הלך לבי"ס פרטי עד לפני זמן קצר. בחיים לא הייתי מתחבר עם ילד שהולך לבי"ס פרטי לפני כן.
דיברנו כל הדרך הביתה ועזרתי לו לסחוב חלק מהספרים. הסתבר לי שהוא דווקא היה ילד די "קוּל". שאלתי אותו אם הוא היה רוצה לשחק איתנו כדורגל? והוא ענה שכן. בילינו ביחד כל אותו שבוע וככל שהכרתי אותו יותר כך חיבבתי אותו יותר וכך גם החברים שלי.
ביום ראשון בבוקר ראיתי אותו שוב עם כל הציוד. אמרתי לו , נראה לי שאתה הולך לפתח שרירי ידיים חזקים במיוחד אם תסחוב את כל הספרים האלה כל יום. הוא צחק והעביר לי חלק מהספרים.
הוא הסתכל עלי באחד מאותם מבטים מלאי הכרת תודה וחייך.
במהלך 4 השנים הבאות, עמית ואני נעשינו חברים טובים. כשסיימנו את התיכון, התחלנו לחשוב על צבא ואוניברסיטה. ידעתי שכל הזמן נישאר חברים למרות שכל השיכבה ואני צחקנו עליו על כך שהוא "יורם".
בסוף השנה, עמית נבחר לשאת את הנאום בשם הבוגרים בטקס סיום התיכון. ראיתי את עמית באותו יום, הוא נראה נהדר, הוא היה אחד מאותם נערים שבאמת מצאו את עצמם במהלך התיכון. הוא התמלא וממש נראה טוב. הוא היה מאוד נרגש מהנאום. טפחתי לו על השכם ואמרתי לו "אל תדאג – אתה תהיה גדול". הוא הסתכל עלי באחד מאותם מבטים מלאי הכרת תודה וחייך.
כשהוא התחיל לנאום, הוא כחכך בגרונו ואמר: "סיום התיכון הוא זמן להודות לאלה שעזרו לך לעבור את שנות הנערות בשפיות – ההורים שלך המורים שלך. אבל יותר מכל – לחברים שלך. אני פה כדי לספר לכם שלהיות חבר של מישהו, זוהי המתנה הטובה ביותר שיכולת לתת לו. אני עומד לספר לכם סיפור…"
הסתכלתי עליו, לא מאמין למשמע אוזני כששמעתי שהוא מספר את הסיפור של היום בו הכרנו. הוא סיפר שהוא תיכנן להתאבד באותו היום. הוא סיפר איך הוא רוקן את כל הארונית שלו וניקה אותה כדי שאמא שלו לא תצטרך לבוא לנקות לאחר מכן ולסחוב את הספרים שלו. הוא הסתכל אליי וחייך חיוך קטן. "למזלי , ניצלתי , החבר שלי הציל אותי מהתאבדות".
שמעתי את הרחשים בקהל בשעה שהבחור, הפופולרי והמוצלח הזה, מספר על הרגע החלש ביותר שלו. ראיתי את ההורים שלו מסתכלים עלי ומחייכים את אותו החיוך מכיר התודה. עד לאותו רגע לא הבנתי את המשמעות של אותה הכרת תודה.
ואתם חברים יקרים – אף פעם אל תמעיטו בעוצמה של פעולותיכם הקטנות ביותר. פעולות אלו יכולות לשנות חייו של אדם לטובה או לרעה.

שמחה בשוק הכרמל / ניצה דביר

בס"ד
שבוע טוב שמוליק ומבורך
אני רוצה לשתף אותך בסיפור מדהים אמיתי לגמרי שקרה לי ביום שישי האחרון, אתה בהחלט יכול להפיצו כמו שאתה מפיץ סיפורים.
 
תמיד חלמתי להקים איזה פורום/עמותה/חוג….של אנשים למען שמחה, למען חיוך, למען הטוב לזולת, סתם כך בלי שום סיבה, סתם ככה לחייך לעובד הניקיון, לקופאית בסופר, לנותני השירות באשר הם, לילדים ברחוב ועוד….
אני מצליחה לעשות את זה תמיד ברמה האישית ו"מדביקה" את חוג מכריי בבריאות הזו, והחלום עדיין קיים שיתממש….
יום שישי האחרון, על הבוקר החלטתי סתם כך לטייל ברחובות תל אביב, שוק בצלאל, נחלת בנימין, שוק הכרמל, מזמן מזמן מזמן לא הייתי שם.
ואכן נסענו לנו לכייף, התחלנו בשוק בצלאל, "הכול בשקל", "הכול ב-10 שקלים", "רק היום" ואוירה מדהימה, הגניב אותי השוטר שפנה לאחת הנוסעות שבקשה לחנות ברחוב מלא מחניה: "גברת את מבזבזת את המשאב הכי יקר לנו בחיים-את הזמן שלך ושלי, אין חניה" חשבנו לעצמנו איזה יופי!
דוכן פלאפל מדהים בניקיונו קרץ לי לבוא לאכול, אבל מוקדם, 09:00 בבוקר, הבטחתי לעצמי ולבעלי שנסיים את הטיול הרגלי נחזור לאכול צהריים כאן והביתה לשבת.
טיילנו בנחלת בנימין, שוק הכרמל, איזה יופי ישראלי, ישתבח שמו איזה שפע, מלא מלא מלא אנשים בן פורת יוסף, מכל גווני הקשת, תענוג של בוקר.
הזמנו את הבן שלנו להצטרף לקפה של בוקר בנחלת בנימין. בעלי ובני אכלו ארוחת בוקר ואני רציתי לשמור מקום לפלאפל – שתיתי רק קפה.
נהננו מהישיבה והחלטנו לחזור הביתה דרך דוכן הפלאפל.
איך שאנחנו יוצאים מהרחוב ההומה של שוק הכרמל, אנחנו רואים קהל מתקבץ יחד ומוסיקה מזרחית מקפיצה את הלב, שמחה, ריקודים ועיניי לכדו במבטן 2 ילדות קטנות עם מיקרופון, שרות להן ומנסות לזכור את מילות השיר ואמרתי לבעלי ולבן שלי : "איזה יופי, לא משנה מה יש שם, העיקר השמחה, איזה כייף, אנשים שמחים ורוקדים – זהו, זה אושרו של יום, זה ממש מחמם את הלב, העיקר השמחה".
איך שאני מסיימת את המשפט…שמח"ה, צדה עיניי שלט ענק ובו כתוב:
"שימ"חת אותי", שמ"חה. הייתי בשוק! אמרתי לבן שלי-שים לב מה אמרתי לך עכשיו- העיקר השמחה, וזה מה שזה.
מה זה שמחה? "שדרוג מוסכמות חברתיות בהתנהגות".
איך שאני עם פה פעור ומתפעלת מיופיו של חזון נגשת אלי בחורה ושואלת: "מוצא חן בעיניך?" לא יכולתי לענות. אמרתי-"אני המומה, אני מוקסמת, אני חנוקה משמחה". ואז היא שאלה- "את רוצה להצטרף לעמותה שלנו?" "איזו עמותה" אני שואלת?  שמח"ה הינה תנועה ללא מטרות רווח ללא קשר לדת או פוליטיקה. מטרתה ליצור אוירה נעימה ברחוב הישראלי, על ידי נתינת לגיטימציה לתקשורת חיובית".
עניתי: כןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןןן! אחד גדול כזה שהיא לא יכלה להישאר אדישה והזמינה את יוזמת העמותה, בחורה צעירה בשם ערבה, קורנת משמחה,  וכמובן שהחלפנו פרטים והזמנתי אותם למודיעין וארצה לקחת חלק בפעילות.
 
בעלי הזכיר לי שצריך להמשיך לפלאפל – ומיד עניתי: "אני שבעה! אין צורך בפלאפל, בוא נלך לקבל את השבת בשמחה, אני שבעה מנטאלית" .
וכך חזרנו הביתה עם התחושה של שמח"ה.
אני מעבירה אליכם את מה שכתוב בגלויה שקבלנו יחד עם ורד קטן:
 
לבחירתכם, מידת שמח"ה מתאימה:
שמח"ה 1– קבלה: – להניד ראש (לא להתעלם מקשר עין).
שמח"ה 2 – יוזמה: – ליצור קשר עין ולחייך.
שמח"ה 3 – יצירה : – לברך לשלום.
שמח"ה 4 – העמקה: – ליצור שיחה.
 
ונתת בהם סימני שמח"ה – שיחה, מחווה, חיוך, הנדת ראש.
 
אתר העמותה www.simha.org.il
 ותגידו שניצה דביר המליצה.
 
שבוע מבורך ומלא שמח"ה אמן.
ניצה דביר
050-9262232

בוקר טוב לכולם / אליק

לפני כשנה וחצי החלטתי !! (קורה לעיתים…)
לאחר כל ארוחה, בית, חברים טרוויאלי לומר תודה
וגם במסעדה אני משתדל לומר תודה לכל מי שדאג להאכיל אותי, למלצרים ולעיתים שולח תודה לטבח.

לכל מעלית שאני נכנס אליה, בוקר, צהרים או ערב
עולה או יורד
בנין מגורים או משרדים
לכל מי שבמעלית, מכל צבע, מקצוע, דת או מין
אני מברך בבוקר טוב, ערב טוב וביציאה – יום טוב
והתגובות נפלאות

כולם, אבל כולם – עונים
חלק מחייכים ורואים שזה עשה להם טוב

אז למה שלא תנסו את זה ממחר בבוקר?
אל תהססו, אל תתביישו ואל תדאגו – זה עושה רק טוב
ואולי תתפסו אותי פעם שפספסתי, לא נורא
כי תמיד יש יום חדש

בהצלחה

אליק

לאיש שניקה לי את הרכב נתתי כוס ספרייט / חולי רז

רחצתי את הרכב שלי בתחנת דלק. היה יום חם מאד. ניגשתי לקנות שתיה קרה. קניתי בקבוק גדול וקיבלתי כמה כוסות חד פעמים. ניגשתי לאיש שניקה לי את הרכב ונתתי לו כוס ספרייט. הוא היה כל כך מופתע וממש שמח.
תנועת שמח"ה מדגישה את היחס לאנשים השקופים כיצד בדרך כלל איננו שמים לב אליהם- לכל אותם אנשי שירותים עלומים : מנקה הרחוב, המאבטח שבודק לנו את התיק וכדו'
כמה יעשה להם טוב ויותר מכך לנו אם נגיד תודה לאנשים הטובים האלה שמשרתים אותנו, נחייך, נוקיר אותם!
רחצתי את הרכב שלי בתחנת דלק. היה יום חם מאד. ניגשתי לקנות שתיה קרה. קניתי בקבוק גדול וקיבלתי כמה כוסות חד פעמים. ניגשתי לאיש שניקה לי את הרכב ונתתי לו כוס ספרייט. הוא היה כל כך מופתע וממש שמח.
תנועת שמח"ה מדגישה את היחס לאנשים השקופים כיצד בדרך כלל איננו שמים לב אליהם- לכל אותם אנשי שירותים עלומים : מנקה הרחוב, המאבטח שבודק לנו את התיק וכדו'
כמה יעשה להם טוב ויותר מכך לנו אם נגיד תודה לאנשים הטובים האלה שמשרתים אותנו, נחייך, נוקיר אותם!
חולי רז

שיחה קצרה בתחנת האוטובוס / ערבה רז

השבוע היה לי ממש סיפור שמח"ה מרגש, ירדתי מהאוטובוס וחיפשתי את התחנה ואפילו לא שמתי לב שחייכתי חיוך גדול לקבצן דתי זקן (דוד). הוא כל כך שמח!

הוא סיפר לי קצת על עצמו, סיפר לי שערבה זה העץ הכי קדוש לפי המסורת, (כי הוא הכי צנוע) ונתן לי ברכה מכל הלב ובכלל לא הזכיר כסף. בסוף נתתי לו כרטיס של שמח"ה וגם לאנשים שבהו בנו מסביב עם מבט מודאג ומבולבל ונוצרה שיחה מקסימה בין שתי נערות חרדיות, אישה עולה מרוסיה ועוד אנשים על זה שאחנו באמת צריכים לשמוח לעתים קרובות יותר, אחד מחברתו של השני.